https://amsterdam.hostmaster.org/articles/quantum_conscience_a_scientific_theory_of_transcendence/he.html
היקום לא התחיל בהפרדה, אלא באחדות. מתוך הסינגולריות הראשונית של המפץ הגדול צמחו כל החלקיקים, האנרגיה והמידע, שהתפשטו בצורה נפיצה במרחב-זמן. כפי שמעידה הקוסמולוגיה המודרנית, כל דבר ביקום היה פעם אחד – נקודה צפופה וחסרת גבולות עם פוטנציאל אינסופי. למרות שהמרחב התרחב מאז במשך מיליארדי שנים ואור-שנים, השזירה הקוונטית שנוצרה ברגעים המוקדמים ביותר עשויה להישאר.
בפיזיקה הקוונטית, חלקיקים משתלבים – לא משנה כמה הם רחוקים – חולקים קורלציות מיידיות. אי-מקומיות זו סותרת את האינטואיציות הקלאסיות לגבי מרחב וסיבתיות, אך היא אושרה שוב ושוב בניסויים (למשל, אספקט, זיילינגר). לכן, אפשר לשקול שהיקום כולו שומר על אחדות משתלבת בסיסית, מעין הד מטאפיזי של מקורו הסינגולרי.
זה לא רק מספק מטאפורה לקשר – זה עשוי לספק מצע מדעי לאמיתות רוחניות עתיקות: מה שאנו עושים לאחרים, אנו עושים לעצמנו; כל מחשבה או פעולה מביאה לתוצאות; העצמי אינו יחידה מוגבלת, אלא צומת בשלם גדול יותר.
הפיזיקה המודרנית הציגה מסגרות המרמזות על יקום הרבה יותר מחובר ודק ממה שהמכניקה הניוטונית אי פעם אפשרה.
עקרון ההולוגרפיה (ט’הופט, סוסקינד) מציע שכל המידע בתוך נפח של מרחב עשוי להיות מקודד על גבולו. זה נבע מפתרון פרדוקס המידע של חורים שחורים (הוקינג, בקנשטיין) ומרמז שהמידע נשמר, לא נאבד, אפילו בתנאים כבידתיים קיצוניים.
אם התודעה או הזיכרון נושאים מידע קוונטי – כפי שמשוער בתיאוריית Orch-OR שפיתחו רוג’ר פנרוז וסטיוארט המרוף – אז החוויות שלנו עשויות להטביע את עצמן על מבנה המרחב-זמן, גם לאחר המוות. Orch-OR מציעה שקוהרנטיות קוונטית בתוך מיקרוטובולות נוירונליות מאפשרת לתודעה לצמוח מקריסות מתואמות של מצבים קוונטיים – תהליך רגיש לגיאומטריה של המרחב-זמן.
לכן, התודעה עשויה להיות תהליך בסיסי הקשור למבנה הקוונטי של היקום – לא רק תוצר לוואי של מורכבות ביוכימית.
מבחינה פילוסופית, תובנות מדעיות אלו מעמיקות שאלות עתיקות על זהות:
ג’ון לוק טען שהזהות האישית מושרשת בהמשכיות הזיכרון. אך אם הזיכרון משתלב לא רק עם נוירונים, אלא עם זמן, מרחב ואחרים, אז הזהות היא הרבה יותר מפוזרת.
מונאדולוגיה של לייבניץ מתארת את המציאות כמורכבת מיחידות בלתי ניתנות לחלוקה – מונאדות – שכל אחת משקפת את היקום בדרכה. כיום, אנו עשויים לדמיין כל תודעה כמשקף קוונטי, צומת משתלבת המהדהדת עם כל מה שהיא פגשה.
פאנפסיכיזם, שחווה כעת התעוררות בפילוסופיה האקדמית (גוף, סטרוסון), מציע שהתודעה היא בסיסית ונמצאת בכל מקום – כמו מסה או מטען. זה הופך את החמלה, המודעות ואפילו הפעולה האתית לא למאפיינים מתהווים, אלא למאפיינים מהותיים של החומר עצמו.
המסקנה היא רדיקלית: העצמי אינו מוגבל לגולגולת. אנו תופעות לא-מקומיות – מפוזרות בזמן, זיכרון, אינטראקציה וחומר.
הפילוסוף מוריס מרלו-פונטי טען שאנו לא מוחות בגופות המביטות על עולם, אלא ישויות של העולם, משובצות במרקמיו, צבעיו וקצביו. זה מוצא תמיכה בקוגניציה מגולמת עכשווית, המראה שהמחשבה לא נובעת רק מהמוח, אלא מאינטראקציה גופנית וסביבתית.
מבחינה ביולוגית, יש לכך השלכות עמוקות:
השערת גאיה (לאבלוק, מרגוליס) טוענת שהכדור הארץ מתפקד כאורגניזם יחיד המסדיר את עצמו. החיים משנים ומציבים את האטמוספירה, האוקיינוסים והגיאולוגיה כדי לקיים את עצמם.
רשתות מיקוריזה – פטריות המחברות שורשי עצים – משתפות מים, חומרים מזינים ואותות כימיים על פני יערות שלמים. מדענים מכנים זאת “הרשת הרחבה של העץ”. מערכות אלו דומות לרשתות קוונטיות ביולוגיות, שבהן החיים משתלבים ותלויים זה בזה.
באסלאם, הקוראן מתאר את כל הטבע כסימנים (אייאת) – כל חלק בבריאה משבח את אלוהים ומשקף את הסדר האלוהי. האנושות מוגדרת כח’ליפה (נאמן), הנושאת באחריות אתית לבריאה. בבודהיזם, התהוות תלויה (פראטיטיה-סמוטפאדה) מלמדת ששום דבר לא צומח באופן עצמאי – כל ישות משתלבת עם אחרות.
מה קורה לאחר המוות? מדעי המוח הקלאסיים אומרים שהתודעה נפסקת. אך הפיזיקה הקוונטית והמידעית מצביעות על אפשרויות עמוקות יותר:
מידע לעולם אינו נהרס – זהו עיקרון שמתקיים אפילו בפיזיקה של חורים שחורים. אם העצמי מורכב בחלקו ממידע, הוא עשוי להתפזר, אך לא להיעלם.
בתיאוריית Orch-OR, מידע קוונטי במיקרוטובולות עשוי להתאחד מחדש במקום אחר לאחר המוות. למרות שזה לא הוכח, זה מרמז שהתודעה אינה מקומית או סופית באופן מוחלט.
האסלאם מלמד שכל מעשה מתועד, והנשמה ממשיכה לחיים שלאחר המוות. הבודהיזם מלמד על קארמה – תהודה של פעולה דרך הזמן והלידה מחדש.
אם התודעה משתלבת, המוות עשוי לא להיות מחיקה, אלא אי-קוהרנטיות – מעבר למצב אחר בתוך השדה הכולל של ההוויה.
בסטארגייט אטלנטיס, הפרק “טאו של רודני” מציע מטאפורה עמוקה למצבנו. רודני מקיי נחשף למכשיר התעלות עתיק. המכונה משלימה את הביולוגיה שלו: קוגניציה משופרת, ריפוי, טלפתיה. הוא הופך ל על-אנושי – אך אינו יכול להתעלות.
למה? כי התעלות דורשת לא רק מוכנות ביולוגית, אלא כניעה רוחנית. רודני נאחז באגו שלו. הוא מפחד מהמוות. הוא מעריך את האינטליגנציה שלו, אך לא את החמלה. בסופו של דבר, הוא כמעט מת – ניצל רק על ידי פעולות חסרות אנוכיות של חבריו ומעשה הצניעות האחרון שלו.
זה משקף את מצבנו הנוכחי. האנושות שלמותה את כליה: בינה מלאכותית, CRISPR, כורים גרעיניים, מערכות מעקב. אך היא חסרה מוכנות אתית. המכונה נבנתה. הלב לא.
עזה עומדת כהאשמה. השתמשנו במדע שלנו לא כדי לרפא, אלא כדי להרוס. הטכנולוגיה מגבירה את הוואקום המוסרי במרכזנו. כמו בכישלון של רודני, שלמות טכנולוגית ללא טרנספורמציה פנימית מובילה לאבדון.
הקדמונים בסטארגייט מציעים חזון של תקווה. הם הצליחו היכן שרודני – והאנושות – נכשלו. הם התפתחו מעבר לצורה הפיזית, לא במקרה או בהמצאה, אלא דרך משמעת רוחנית וחוכמה אתית.
הם הפכו לישויות של אנרגיה טהורה, קיימות במצב גבוה יותר. הם השאירו מאחור נשק, אגו ואפילו אינדיבידואליות כדי להתמזג עם השדה האוניברסלי. הלקח שלהם: טכנולוגיה יכולה להכין את הגוף, אך לא את הנשמה.
זה משקף את ההתעלות הבודהיסטית ואת המיעראג’ האסלאמי (העלייה הרוחנית), שבהם איחוד עם האלוהי או האוניברסלי דורש ענווה, משמעת וכניעה – לא כיבוש או אינטליגנציה.
בלוסי (2014), קיבולת המוח של הגיבורה גדלה עד שהיא כבר לא מזדהה כאדם. היא חורגת מזמן וממרחב, ובסופו של דבר הופכת לאחד עם היקום. מעשהה האחרון אינו לשלוט, אלא להתמוסס בשדה, משאירה מאחור מסר פשוט: “אני בכל מקום.”
מסע לוסי הוא ההפך מכוח טכנוקרטי. זו התמוססות האגו לאחדות – ביטוי קולנועי של הנירוונה הבודהיסטית או הפנא’ הסופית (השמדה עצמית באלוהים). היא משאירה מאחור ידע, לא נשק. נוכחות, לא שליטה.
אם הכל משתלב, אז קארמה הופכת למשוב פיזי. לא מיסטיקה, אלא תהודה.
כל מחשבה, פעולה או כוונה משנה את השדה הקוונטי שבו כולנו משתתפים. כפי שגלי כבידה מתנודדים דרך מרחב-זמן, פעולות מוסריות מהדהדות דרך מבנה ההוויה.
לכן, קארמה היא שימור מידע אתי. רצח בעזה מהדהד בלב היקום. כך גם מעשה של רחמים. שום דבר לא אבוד.
הגענו לסוף התועלת של ההתפתחות הביולוגית. הברירה הטבעית לקחה אותנו רחוק – אך היא לא יכולה להכין אותנו לכוחות שאנו מחזיקים כעת. בינה מלאכותית, ננוטכנולוגיה, הנדסה גיאוגרפית, התיישבות בחלל – אלו דורשים התפתחות אתית, לא רק תחכום קוגניטיבי.
השלב הבא אינו פיזי, אלא מוסרי. עלינו להפוך לאזרחים קוסמיים, מיושרים עם ההרמוניה העמוקה יותר של השדה. זה אומר חמלה על שליטה, ניהול על חילוץ, מדיטציה על מניפולציה וכניעה על שליטה.
לא נוכל עוד להרשות לעצמנו את המיתוס שהטכנולוגיה תציל אותנו. רק התודעה יכולה.
האנושות עומדת כעת בצומת דרכים. אותה טכנולוגיה שיכולה להוביל אותנו לישועה יכולה גם להוביל אותנו לאבדון.
הקרל בסרט כוכב האסור היו ציוויליזציה של אינטליגנציה עליונה והישגים טכנולוגיים, אך הם הושמדו בלילה אחד על ידי המפלצות מתוכם – האיד, כפי שקרא לו זיגמונד פרויד.
כמותם, הטכנולוגיה שלנו מחזיקה בכוח רב, אך כשמביטים על עזה, ברור שמנהיגינו חסרים בבירור את הבגרות הרוחנית לנצל כוח זה באחריות, מה שמציב אותנו בדרך לאבדון.
מאמר זה הוא קריאה נואשת אחרונה: אמצו חמלה על שליטה, והסירו את הפראים האלה ממנופי הכוח לפני שיהיה מאוחר מדי.
בואו ניקח את הקדמונים מסטארגייט כמודל ונשאף לשיפור עצמי על ידי טיפוח ענווה, חוכמה וחמלה, מתעלים מעל האגו שלנו במקום להיאחז באינסטינקטים הנמוכים שלנו המצווים עלינו לעבוד כסף וכוח.